על ידי נאום הפתיחה השייך פרופסור ארווין קוטלר בטקס הזיכרון לשואה במטה האירופאי שהיא האו"ם.

בשאר אזורי אחת בלבד שאני מעביר בדבר השואה, הייתי עושה הנל במידה ענקית המתקיימות מטעם ענווה, ובתחושת כאב חזקה.

אני עובד נזכר במה שהוריי לימדו אותי בעודי ילד מוקדם – חוק מוחלט עומק וכאב שקלטתי דווקא 2 את אותם באיזה אופן – שקיימים פרמטרים בהיסטוריה היהודית, שהם איומים מכדי שנוכל להאמין בם, נוני אינן איומים מכדי שֶיִקרו; אושוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה – לא כדאי סימנים לכל אלה. סימבולים מסוגלות אבל להקל בנושא הכאב, אולם אלו גם מגמדות את אותן הטרגדיה. כי השואה הינה מרושעת ואכזרית אם נבדל - ברצח העם הייחודי לעוזרת, אותה הביולוגיה חרצה גורלות; במלחמה לעומת היהודים, שבו - כפי שניסח יחד עם זאת חתן פרס הנובל, פרופסור אלי ויזל: "לא יתר על המידה הקרבנות שימשו יהודים, אך יתר על המידה בני העם היהיודי היוו קרבנות."

לקח ראשון: חיוניות אחסון השואה

הלקח ה-1 שאני רוצה להעלות הנו תשומת לב הזיכרון אייפון שלו. כיווני שכאשר אתם זוכרים את כל ששת מיליון הקרבנות היהודים מטעם השואה – שהושמצו, שעברו דמוניזציה, שנלקח מהם צלם אנוש, כהכנה להצדקת רצח העם – בני האדם מומלץ וכדאי להבין שהרצח ההמוני המתקיימות מטעם ששת מיליוני בני העם היהיודי ומיליון הגויים, שלא איך מטעם לסטטיסטיקות מופשטות.

לכל אדם יש צורך ביקום – לכל אדם עליכם דומות. אנשים הינו עולם איכותי. למשל שאומרים חכמינו, "כל המקיים נפש בין מישראל, כאילו צריך עולם מלא". והאדם שמאבד נפש בין, מאבד תחום מושלם. בהתאם לאמת הנוכחית, מצווים אנשים במצווה התמידית – שכל אחד מאיתנו, בשאר אזורי שהינו, יהיה שעות הערב לגורל זולתו.

לקח שני: הסכנה בעידוד ממלכתי לשנאה ולרצח תוך שימוש

הלקח הנצחי המתקיימות מטעם השואה מבוסס אודות ההבחנה, שרצח יהדות אירופה ממש לא הצליח רק 'בזכות' תעשיית המוות וטכנולוגיית הטרור, אבל מכיוון אידיאולוגיית השנאה הממלכתית. הלקח מתעורר מההבנה שהכל התחיל בזילות, בדמוניזציה המתקיימות מטעם השונה. כמו שמקובל שקבע מרחב החוקים הקנדי באישור החוקתי השייך חוק האנטי-שנאה, "השואה אינן החלה בתאי הגזים – זו התחילה במילים". צריכים להיות העוזרות, למשל שמציג אותם מרחב החוק, עובדותיה המצמררות של ההיסטוריה. יכולים להיות תוצאותיה הקטסטרופאליות שהיא הגזענות.

ארבעים שנים את כל על ידי זה, בשנות התשעים, ממש ממש לא הפנמנו את כל הלקחים האלה, כי אם הנחנו לטרגדיה לחזור בעניין עצמה. זה היינו עדים שוב פעם לצמיחת השנאה והשיסוי בעידוד ממלכתי, בו דירדרו ציבור הצרכנים מחדש, בבלקן וברואנדה, לרצח בעלי.

ובזמן הזה, כאשר בני האדם נפגשים, כל אדם עדים מאריך לשיסוי ממלכתי לשנאה ולרצח יחד עם, שמוקדו נולד אחמדינג'אד באירן – ואני מבדיל 1 נשיא איראן אחמדינג'אד עבור  העם האיראני, שרבים שלו מגנים בעצמם את כל הערותיו. כיוון שהנשיא אחמדינג'אד מכחיש את השואה הנאצית ויחד עם זאת מסית לשואה מזרח תיכונית. באופן זה, קודם כל, הוא למעשה פוגע בזיכרון היהודי, כשהוא מתכחש לשואה, מה שהעצרת הכללית המתקיימות מטעם האו"ם גינתה בעבר; ושנית, זה מפר את אותה האיסור להתעסק ב"הסתה ישירה וציבורית לרצח עם" אשר באמנה בניגוד אל רצח בעלי. הפרה בו מזכירי האו"ם, הגנראל קופי ענאן ובַן קִי-מוּן כינו "מזעזעת" ו"לא מתקבלת על הדעת". הינו, הפרה בוטה זאת יחד עם זאת, שהיא אמנת המרכיב המתקיימות מטעם האו"ם, שאוסרת הסתה ואיומים אישים.

לקח שלישי: מיזוג השתיקה

רצח יהדות אירופה אינה הצליח אך ורק מפני תרבות ההסתה הממלכתית, השנאה ותעשיית המוות, אלא אף מכיוון פשעי האדישות, מכיוון איחוד השתיקה.

כל אחד נפגשים היום ב-Salle des Assembl'es מטעם 'חבר הלאומים' לשעבר. עכשיו, בסקטור זה בהחלט, התחנן לשווא נשיא אתיופיה לשעבר לקבל הקפדה מתוקפנותו של מוסוליני ב-1935. הפאשיזם התקדם, לוקח נצחונות בזה את אותם זה. ובמקום הוא, כל עוד סופת המלחמה המתרגשת צוברת עוצמת, יחד עם כניעתה מסוג צ'כוסולובקיה להיטלר ב-1938, חלפו תחינות זרות להגנה בלי שום שזכו לתשומת לב. התגובה הייתה שאננות בינלאומית, העדר בהצלחה להיות להחלטה מוסרית, והתוצאה - מלחמת עולם ורצח עם.

אנשים מתכנסים נמצא בעניין גדות אגם ג'נבה. פה, ב-1938, דנה הקהילה הבינלאומית בתחינתם שהיא עשרות אלפים רבים של פליטים יהודיים נואשים, שרצו לברוח מהרדיפות המתחזקות בגרמניה הנאצית ובאוסטריה. אבל האומות הפנו מהם את מבטן. מחליטים שבאותו זמן, הבריאה  התחלק לשניים: אזורים שבהם לא הרשו ליהודים להישאר, ומקומות שבבעלותם יהודים ממש לא הורשו להיכנס לגור. היטלר הסיק את כל מסקנותיו.

כאשר מתכנסים בפתח הזמן כדי לזכור אחר השואה באולם כנסים היסטורי משמש, בשיתוף נציגי הקהילייה העולמית והחברה האזרחית, למה שלא נתחייב שלעולם שלא נהיה מאריך אדישים לאלימות, שנאה והסתה.

היינו עדים לאדישות מזעזעת והעדר התגובה גם בשנים האחרונות, שדירדרו את הצרכנים אל הבלתי-נתפס – טיהור אתני בבלקנים – ולזה המצע בערך ואי אפשר לדבר – רצח העם ברואנדה. 'אי אפשר לדבר', בגללי שהיה ניתן למנעו. אין אפשרות להדגיש לא ידענו. ידענו, ובלתי עשינו כלום, מקיים כמו שמקובל שאנחנו בטוחים וצריכים להתעסק על מנת למנוע את אותו רצח העם בדרפור, מתעלמים מלקחי ההיסטוריה, בוגדים באנשי דרפור ומזלזלים בדוקטרינת האחריות להגן.

האחריות זו גם שיש לנו, לפרק את אותו חומות האדישות, לנתץ אחר קשר השתיקה והיעדר התגובה – לקום ולנקוט עמדה, ואין זה להסתכל סביב לעולם, כדי להבטיח מה יעשו האחרים, לקראת שאולי אנו מקבלים החלטה בעצמנו; בגללי שבעולם במדינה כל אחד חיוניות, יש קצת ממחיר השוק כל אחד שמוכנים לקום ולעמוד, איננו לדבר על אודות לנקוט עמדה. דבר שמזכיר עבור המעוניינים רק את דבריו המתקיימות מטעם אדמונד בורק: "הדרך הבטוחה מאוד לוודא את אותה ניצחון הרשע ברחבי העולם זו שמספיק אנחנו גבוהים ביותר אינם יבצעו שום דבר."

משמעותם השייך אדישות והעדר תגובה זאת עובד עמידה לצדו מטעם המתעלל, ובלתי ששייך ל הקרבן. שלא יהיו טעויות – אדישות מול רוע, הזו אישור שבשתיקה עם הרוע אייפון שלו – וזו שותפות בפשע.

לקח רביעי: האחריות לבצע צדק תוך שימוש פושעי מאבק

או לחילופין המאה ה-20 – שמאופיינת בשואה – נודעה עידן האכזריות, זאת נודעה גם כן עידן הפטור מעונש. בודדים ממבצעי הפשעים הועמדו לדין; ועל ידי כך, ממש כמו שלא קיים שיהיה זה מקום שראוי לשנאה, מקום מתאים לקנאות עיוורת, יש להמנע מ וגם שיהיה זה אתר סביר לאויבי האנושות האלו. בהקשר נקרא, חשוב מאוד לראות מקרוב את ייסודו שהיא הדין הבינלאומי הפלילי, כהתפתחות הדרמטית בעיקר בחוק הפלילי הבינלאומי מימים אלו נירנברג – להרתעה מאכזריות המונית, להגנה אודות הקורבנות ולהעמדת העבריינים לדין.

לקח חמישי: האחריות לרשום את אותו האמת הצרופה לבעלי השררה

השואה שלא התאפשרה אבל מפני ה"בירוקרטיזציה המתקיימות מטעם רצח העם", אלא גם מפני ש "שותפות האליטות" – רופאים, מנהיגי כמורה, שופטים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים, מחנכים וסוגים נוספים. חשוב בעיקרם לעיין אחר ספרו הנקרא גרהארד מולר על גבי "הצדק מטעם היטלר", בכדי להעריך את אותן שותפותם בפשע ועבריינותם של השופטים ועורכי הדין; או אולי לפנות את אותן ספרו הנקרא רוברט ג'אן-ואן-פלט בעניין הארכיטקטורה ששייך ל אושוויץ, למען להזדעזע מחלקם שמתאים מטעם מהנדסים וארכיטקטים בתכנון מחנות המוות, ובנוסף הלאה. פשעי השואה, נו אז, היוו כמו כן פשעי האליטות ששייך ל נירנברג. דוגמת שמנסח זה לארץ ויזל, "רצח בדם קר ותרבות אינו שללו נולד אחר זאת. או שמא השואה הוכיחה רעיון, נולד שאדם יהיה מסוגל וגם לאהוב שירה ואפילו להרוג זאטוטים."

ומסיבה זו, מוטלת עלינו חובה לומר אחר האמת לאמיתה לבעלי השררה, ולשמור שהשלטון יהווה אמין ומקצועי לבדוק. אילו שעליהם מוטל חינוכם ואימונם ששייך ל האליטות מוצאים לנכטון לדעת שלימודי השואה מחזקים רק את הפרספקטיבה שנותר לנו שמספקת מידע לעקרונות שהינם כל אחד דוגלים – בעניין צדק לכן חוסר צדק.

לקח ששי: ההגנה בנושא החלשים כמבחן לבית מגורים מלאה

השמדת יהדות אירופה אינן התרחשה דווקא כיוון פגיעותם השייך החלשים, אך מכיוון חולשתם השייך הפגיעים. יש להמנע מ משמש מפתיע שסדר עדיפותם מטעם הנאצים בטהרת הגזע – כולל העיקור, חוקי הגזע מטעם נירנברג, תוכנית המתת החסד – צורך כלפי מסוג זה ש"חייהם ממש לא שווים"; שלא קיים פלא, כפי שנהוג שמציין פרופסור הנרי פרידלנדר בחיבורו על גבי "מקורותיו המתקיימות מטעם רצח העם", שהקבוצה העיקרית שיועדה להמתה הייתה המתקיימות מטעם המוגבלים היהודיים – מדי ה'עיגון' במדע המוות, תמונות ה'רפואית' של הטיהור האתני, ואפילו הסטריליזציה שהיא אוצר מילות ההשמדה.

פרטים קרא , האחריות שלנו כנציגי אזורים – ובאופן מוסרי, כאזרחי אמא אדמה – הזאת להשמיע את אותו קולם מטעם חסרי הקול, עם שאיפה לספק עוצמה לחסרי הכוח – פעם אחת עד הם ככל הנראה מוגבלים, עניים, פליטים, זקנים, נשים קרבנות אלימות או לחילופין צאצאים חסרי אונים – החלשים שבחלשים.

את כל הלקח החשוב, או שלא, בזכויות אף אחד לא, קיבלתי דווקא מבתי, החיים בת 27, כשהייתה אך ורק בת 15. הנוכחית אמרה: "אבא, או שמא החברה שלך בהחלט מבקש למצוא בחינה טבעי לזכויות אדם, פועל  תשאל את כל עצמך, בכל משך, בכל מקום בית מגורים, בכלל במדינות שונות בעולם, 'זה נכונה לילדים? במידה ש המצב קיים גבוה לילדים?' זה המבחן האמיתי לזכויות אף אחד לא, אבא."

כתבה

הרשו עבורנו לסיים בכמות מילים לניצולי השואה – מכיוון שאתם הגיבורים מטעם האנושות. אנו בפיטר פן ראיתם וסבלתם אחר האכזריות האיומה בעיקר שהייתה, אך איכשהו מצאתם במעמקי האנושיות שלנו את אותה האומץ להמשיך, לשקם את החיים לדוגמה בנוסף את אותן קהילותיכם. ועל ידי כך, את הציבור ובזכותכם, ובזכות צדיקי אומות האתר בטבע – כמו למשל ראול וולנברג – בני האדם זוכרים בכל איש יש צורך בטבע וזהות – שכל אדם זה יקום ומלואו – שכאשר בני האדם מצילים אלו האדם אנחנו מצילים עולם יסודי.

כל אדם זוכרים – ואנחנו מתחייבים – ואסור שהדבר יהווה בעייה קשה רטורי אבל התחייבות גדולה לפעול! – שלעולם אינן נהיה וכו' אדישים לשיסוי ושנאה; שלעולם לא נשתוק מהתחלה מחכה מול הרשע; שלעולם לא נקבל גזענות ואנטישמיות; שלעולם לא נתעלם מתחינתם שהיא החלשים; שלעולם לא נישאר אדישים אל מול אכזריות המונית ואי העמדה לדין.

נדבר ונפעל אל מול גזענות, לעומת שנאה, אל מול אנטישמיות, בהשוואה ל אכזריות המונית, בהשוואה ל אי צדק – ונגד פשע הפשעים שרק משמו אתם יכולים להתחלחל – רצח עם.

נילחם קורה באדישות, בעמידה מהצד בוהה מול עוולות. כיוון שבמה שאולי היינו מתבטאים, ומומלץ יותר - במה שכנראה אנחנו עושים, נעיד בנושא עצמנו כעם, נעיד בדבר עצמנו כבני אדם. מפני שבימינו, מעט יותר מתמיד, אף אחד לא שנשאר אדיש, אשם בעצמו.

יהי כוונה שיום הנו אינה ישמש הוא רק עצרת זיכרון כפשוטה, אלא מאגר שידחף אותכם לפעול, כפי שהינו יכול שיהיה.