ללמוד לראות את אותו איכות החיים בידי עיניו הנקרא משורר.
איכשהו, מיועד מיקס מוזר פעם אחת גנים רבים ומגוונים, כך שלבעלי, עורך-דין נורמלי בעיקר ולי, רופאה מעשית בעצם, מוטל עלינו בן עם נשמה ששייך ל משורר.
מגיל שובב באופן מיוחד, כשחיוך מרומם נסוך בדבר שפתיו, הוא נמכר בשם מרים את אותן ראשו ובוהה, כאילו זה תופס אותו דברים מבוגרים שעדיין לא גלויים לעינינו. בו ברגע שלמד לדבר, הנו הינו אפילו תוספים כמו, "אימא, תלבשי בבקשה את אותו הסוודר ההוא. הוא מאפיין לו ולעיניים שלכם לזרוח".
לטייל בעלי בני הקטן פירושו לשים לב ליופיו שהיא העולם שסביבנו. להכיר ששורשי העצים מהווים באופן מעשי תנינים, ושטיפות הגשם בדבר העלים והענפים אלו יהלומים נוצצים שנפלו מן השמיים. אתמול משנתו משמש אמר, "אימא, תראי! הציפורים רוקדות למעננו!" כשהרמתי את אותם מבטי ראיתי קבוצת ציפורים שהרוח מטלטלת את החסימות סביב, ואכן, נראה נקרא שהן רוקדות.
כשאני מקשיבה לטכנאי, אני בהחלט משתוממת מכך שעיניו הירוקות והצלולות רואות חוץ למובן מאליו ומחפשות סגנון טהורה ויפה הרבה יותר. אף שההכשרה המדעית שלי לימדה ההצעה לפנות לבני אדם ולמצבים בצורה הדרגתית ושיטתית, שנות הניסיון שלי לימדו את העסק, אחר הדבר שהינו כבר הוא בעל ידע מרגע לידתו – שמעבר למעטה החיצוני שהיא דבר שנראה מובן מאליו, מה שמצוי מתחת, תכופות יפה בהרבה יותר.
הייתי תלמידת השנה הראשונה בדירה הצבע לרפואה, כשהבנתי לראשונה שהמראה החיצוני יוכל מפעם לפעם להטעות. מפני שהגעתי לשיעור הראיון הרפואי באיחור, קיבלתי חולה שאיש אינן רצה לטפל בו – גבר חסר אזור שמלמל לעצמו בקצה המקום. ניגשתי אליהם וכשהתקרבתי, נאלצתי לסגת בגלל ריחו הלא נעים, פניו המלוכלכות ועיניו המתרוצצות בחוריהן.
"מר אלן?" שאלתי בהיסוס, נחושה בדעתי להסתלק משם במהירות ככל האפשר.
"כן", נעץ בי מבט נוקב.
"אה, הייתי ג'קי, סטודנטית. מוטל עלינו עבורנו דווקא 5 שאלות אליך ואחר באופן זה ממש לא אטריד אותי יותר".
"תעשי זו מהר", נולד רטן.
התחלתי לברר את אותם השאלות פָּשׁוּט מהצלם, עליהם משמש ענה בחוסר סבלנות ובמבט ערמומי. עיניו המשיכו להתרוצץ נעדר הרף, אבל למרות זאת, תשובותיו היוו מנוסחות היטב ומתומצתות. לסיום, כבדרך אגב, שאלתי, "איך הגעת לכאן?"
בפעם הראשונה מתחילת שיחתנו, מבטו התייצב והטכנאי הביט בי ישירות. יתכן ו מכיוון שנראיתי אינן מזיקה, הוא למעשה הוריד את אותם ההגנות וסיפר לנו את אותם סיפורו. נולד נקרא יהודי, נשוי ביחד עם אופי כלכלי טוב: בית, שתי מכוניות וקריירה בצילום. בגלל מסדרת אירועים: גירושין, הידרדרות הכלכלה ודיכאון, הוא הגיע לדרך הכאובה ששייך ל מגורים ברחוב הומה כחסר-בית.
מבחינה מושכלת, זה סיפר לנו כולם על גבי זוועות משכנות העוני. ואז נקרא אמר מוצר אינן אשכח לעולם: "פעם אני בהחלט אמן וצילמתי דברים יפים. רוצה להימצא יהיה מסוגל יאריך להתמקד ביופי".
והנה זה התגלה – באופן מעשי מתחת לראות שנראתה כזה דוחה ועלובה – נעשה בו הברקה וזה קרן.
כשחזרתי אל עורך הדין למחרת, הינו נעלם. חַם אפילו בימינו, כשאני שם לב חסרי-בית, בסיום שמבטם מתייצב והם מפסיקים למלמל, הייתי תוהה אילו סיפור עליכם להם להגיד, אך מצד יופי טמון בהם?
בתקופה האחרונה באה אלינו אישה צעירה. הנוכחית יצרה אווירה אווירה של יהירות נועזת של מישהו שנעשו לו תוספים בחייו. זאת הינה מלאת קעקועים ופירסינג ונראתה מנותקת, כאילו תוספים פעוטים ושוליים דוגמת תחושות, אינם עשויים להשפיע על הצוואה. בזמן שבדקתי שבו, הבחנתי בסימני דקירות מחט בבטנה. חשבתי שאני יודעת מהו הפתרון, ובטון מאשים שאלתי שבה, "מאיפה הסימנים האלה?".
"אה, אלה", הזאת אמרה בביישנות ספציפית. "אני מזריקה לעצמי הורמונים. אני בהחלט תורמת ביציות לזוג אינה מסוגל להביא הילדים לכאן. לכל המעוניין נתפסה חבורה שאימצה השירות כילדה אחרי שאמא שלי עזבה ואני מרגישה שאם מוטל עלינו אנחנו שממש מבקשים תינוק ואין זה אמורים, רוצה לסייע לנכס. בכל זאת הדרך הבטוחה שלי לספק בחזרה".
בחזרה, הרוך יתגלה מתחת כָּחוֹל .
כשאני מנסה לראות למעט מדוע שנמצא לנגד עיניי, הדבר מסייע ב לכל המעוניין, קורה שאנחנו, לטפל בחולים.
לקראת חמש ימים באה למשרדי אישה, שהתלוננה אודות כאבי ראש חוזרים ונשנים שנמשכו כחודש. היא נודעה עורכת-דין, שותפה במשרד נכסים גדול, והותירה רושם השייך אישה עם אפשרות ומאמצים. כאבי הראש, שהופיעו כל זמן בשעות את הצהריים, הפכו מחמירים יותר ויותר. בסיומה של תשאול מפורט ובדיקה פיסית מקיפה, שלא מצאתי פקטור לכאבי הראש, אך הבחנתי בתליון מכובד שענדה לצווארה.
כששמה לב למבטי הבוחן, אמרה, "זה מפסטיבל החולה הבוער" (פסטיבל נעמות עממית חומר מסוג בטון העידן האפשרי, שנערך במדבר אריזונה מהראוי שנה).
"וו'או", עניתי, "לא אני מחכה לדרוש אחר ביקום עורכי דין שאנו שותפים במשרדים גדולים". הזו הסכימה עמי.
שלחתי במדינה לבדיקות, סריקות ובירורים, אולם ממחיר השוק התוצאות הטובות שיש שליליות. כשהגיעה אלינו שבוע לאחר מכן, אמרתי שלה, שייתכן בגלל כאבי הראש נובעים ממתח עד מחרדה, אך ראיתי שאינה משוכנעת במיוחד. זאת רצתה אבחנה ותרופה, ואפילו לא יכולתי להבטיח בידה את אותן הסחורה.
כשלא שמעתי מהדירה החדשה יותר מזה, הנחתי שמצאה מומחה בתחום את כל. ואז, בשבוע שעבר, זו פעם נוספת.
"ד"ר יאריס, דבר חשוב שאמרת גרם לנו להרגיש מגוון דברים".
"באמת?" שאלתי, מופתעת מכך שהקשיבה וניסתה שטח מהשיטות שהצעתי להתרגעות והפחתת המתח.
"צדקת – ב"פסטיבל המוריש הבוער" בהחלט לא כדאי עורכי-דין, שאנו שותפים במשרדים בוגרים. עובר לכם מזל טוב! החיים זה הזמן האחרון שלי בעבודה!"
זו גם עמדה לעשות להכנס לעיסוק כסנגורית ששייך ל בני נוער במצוקה ובנוסף גם לעבוד בהתנדבות. בוודאי אינם תתפלאו למצוא שכאבי הראש נעלמו.
במסגרת עם הזמן שבהן אני יוצר ברפואה, מספר פעמים חומרי הדברה הפכו לשהות בזמן האחרון פופולרים. כמו למשל המנהלת הבכירה שהתלוננה בנושא כאבים הכרוניים, או אולי שהתפטרה מעבודתה בכדי לספר. כמו למשל שהיא ניסחה זאת: "בלבי, קורה ידעתי שחשוב בתוכי ספר. פה הגיע חייו להגיע את המקום החוצה, לאור". ומנכ"ל ההיי-טק שסבל מכאבי גב תחתון, עד שפתח קרן בשביל הקטנים חרשים, "כדי להעניק בחזרה".
בעודי עדה עבור כל זאת, הייתי מתחילה להבין, שעבודתי כרופאה אינו אבל לאבחן איך קורה בגופם הנקרא אנחנו, אלא אף לתת סיוע להם לבקש את אותם האור המופלא השייך נשמתם. חונכתי לעבוד במדע הרפואה, אך אני מקווה, שבעקבות הדוגמה הנקרא בני, אלמד לשפר למשוררת ברפואה.
בעודי מתבוננת בבני, ראשו מוטה בעלות קלות הצדה ופניו מאושרות בעודו צופה בצבעי הוורוד והכחול המתקיימות מטעם שקיעת חמה החורפית, אני מתפללת, שהחינוך שלנו ממש לא יוציא שלו את אותו ה"מוזרות" אשר ממנו ושאיכשהו, דרכו, אלמד לעיין את אותה הציפורים רוקדות.