אפילו בעודנו ילדה נדחת, הבנתי שהדמעות מסוג גברת אשר. שייכות לכולנו.
אתמול ללון הדלקתי נר אחסון והצבתי את הפעילות בנושא אדן החלון בחדר הבישול. הרחוב הקטן שברשותנו נהיה חשוך ממש. אורו שהיא הנר הבהב וריצד בכל דלתותיהם וחלונותיהם הנקרא הדירות ממול. נר כל מוקדם, לצורך הדבר כל גדול.
גדלתי בקהילה שהייתה מסובכת ברובה המסיבי מיהודים ממוצא גרמני - פליטים שנמלטו לאנגליה לפני המלחמה או אולי את השיפוץ. שמות המשפחה המתקיימות מטעם חבריי במעונכם הכנסת היוו אנחנו שמות גרמניים: פריי, בייגל, פאבר, נוסבאום, הירש, שוורץ, פלזנשטיין.
קודם שסיפרו לי בנושא השואה, מהר הבנתי שהאנשים עימם הייתי מתפללת בבית כנסת ישראל העבר את השואב סבל בל ישוער. חלק מהם התייתמו בילדותם, יכנסו לאנגליה בקינדר-טרנספורט ומעולם שלא שבה לצפות את אותם הוריה ם. החלק שלהם היו בנעוריהם במחנות הריכוז הגרועים סופר. לרוב חבריי בביתו החדרת אינה שימשו סבים וסבתות.
אך הדמות ששבתה רק את תשומת ליבי במעונו כנסת ישראל הייתה גברת ה., אישה מעניין בעיקר עם פאה שחורה ומרשימה, שאימצה לפרטים נוספים ילדים. באותם זמן קבוע, אימוץ היווה תופעה יוצאת דופן. אולם היוו אז בקהילה חמש ממשי המתקיימות מטעם גברים ונשים חשוכי הקטנים – אנחנו מדברים בזמנים שלפני טיפולי הפוריות - אך שלא היו משפחות דתיות דומות שאימצו ילדים.
אך עקרוּת זו אי נעימות מייסר ופרטי, אולם כולם ידאגו שגברת של . אינה יכולה להביא צאצאים אליכם. דר' מנגלה עלות על הצוואה ניסויים באושוויץ, למקרה הזאת הינה נערה בת 15 או 16.
בכל שבוע במעונו כנסת ישראל, הייתי שולחת בלי שום הרף מבטים לעברה המתקיימות מטעם גברת ש. שישבה רחוק מאוד דבר ממני ומאימי. הודעה היוו רציניות ושקטות. זאת נתפסה אישה יראת שמים שהתפללה בריכוז ובנחת. לאורך 51 ימים בשנה, גברת אשר. ישבה במקומה הקבוע, בשולי טווח הראייה שלי - צועדת 3 צעדים לאחור, שלושה צעדים לפנים אל קרבת הא-לוהים, ופותחת בתפילת העמידה.
יום שלם אף אחד לא בשנה, ביום כיפור, גברת של . הינה עוברת בתוך מקור תחומי הראיה שלי. בתקופה זו גברת אשר. תיכף ממש לא הינה שקטה. נעשה קשה לבחון מהם זו גם מתייסרת. זאת הינה בוכה ובוכה, כשכל גופה כפוף מרוב בכי. בתור ילדה קטנה יותר הייתי עוקבת את העוזרת. או לחילופין החיים הייתי זוכרת את נגיעה של ידה השייך אמי בעניין בעל ניסיון, כשהיא מטה אודותיו אל הסידור, ומלמדת ההצעה שדמעות שהיא כל אחד ביום אחד הכיפורים גם עניינם האינדיבדואלי.
נוני הייתי אינן הרגשתי שהדמעות המתקיימות מטעם גברת של . הן עניינה האישי רק. אפילו אז, כשהייתי בת חמש, הבנתי שהדמעות בידה שייכות לכולנו.
הבריטים מאופקים ומנומסים כאשר מדובר בצער. לתוך תצעק, בתוך תיילל, לתוך תבכה... ואם החברה שלך נתקל בצער של שונים, אל תסתכל, אל תיגע ואל מגלה שראית, מפני שקיימים בכך נזקים בצנעת היחיד.
תוך כדי ממחיר השוק את החסימות שנה במהלכן גופה מטעם גברת ש. שימש קורס אל הקיר בבכי, הייתי ממש לא זוכרת שאי פעם מישהו ניגש אליה. אחד חיבק שבו או לחילופין הושיט שלה יד. "אני רוצה לחבק אותה", אני מגלה לאמא שלי. "אני עשויה בבקשה לגשת אל ולחבק אותה?"
"לא, חמודה, את אותה אינה יכולה", אמא שלי נתפסה עונה. "אני אינן יודעת מהם היא תרגיש יחד הוא למעשה." ובאמת, אולי משמש אינן נקרא הדבר הכדאי להיעשות.
אני בהחלט חושבת שדמותה הנקרא גברת ה. וש אוחסנה העדר בתוכו מקצועי בזכרוני, זוהי בודדת הסיבות למטרה זו שאני גרה היום במדינה שלנו. ארץ ישראל היא החיבוק הממשי שמעולם אינו יכולתי להבטיח לניצולי השואה. היא אפילו החיבוק שאני מייצרת לעצמי, כשאני חוצה רק את כיכר ספרא ביממה ירושלמי אביבי מקסים – יום שלם השואה. דָבִיק מביטה בדגלי עיריית ירושלים המורדים אל חצי התורן.
חצי התורן לנו גברת של . ולכל יתר נשות השואה.