איך הצליח מי משותק לגמרי שמצויים את אותו דבר שעדיין נותר לדירה, ואין זה את אותם הדבר שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך העיקרי מטעם מגזין "Elle" לקה בשבץ הכרתי ושקע בתרדמת. כעבור עשרים ימים נולד התעורר, יכולותיו המנטאליות שיש תקינות לחלוטין, נוני הוא למעשה שימש משותק לחלוטין בעלי תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי יהיה יכול הינו תמיד להניע פשוטות את ראשו ועיניו, וכתב את אותו המעצב, "פעמון הצלילה והפרפר", בעזרת מצמוץ העפעף השמאלי מהם.
בספרו, בובי מתאר את אותה הזמן לצורך השבץ, ואת החוויה לשהות כלוא לתוך גופו בסיומה של השבץ. משמש כתב אחר המעצב יחד מספר טלפון שהיה עובר כמעט כל סימנים האלף-בית או אולי שבובי מצמץ למען לקחת אחר האות הבאה. לקח להם 200,000 מצמוצים להגיד את אותה הצבע לחלוטין, בערך רגעים ששייך ל שתי שניות לכל מילה.
בובי חיבר בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, מאור מפואר מכריז בנושא סופו המתקיימות מטעם הסביבה. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת ענקית וממש לא נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות מתעורר לאט לאט ע"י האפלולית. אני בהחלט מתעכב מרבית מוצר סביבי: דמות יקיריי, עבודות אמנות השייך ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לנו מכר ביום אחד שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי הצלחת המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו סרטן קטן הדחוק בתוך סלע...
החלטתי להפסיק לרחם אודות ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, אחר אלמנטים אינן משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף לדוגמא פרפר. יש צורך כל המון עניין.
אני בהחלט חושבת על בובי, ממצמץ את אותם דרכו אל חיצוניים לכאן השיתוק ממנו, ואני תוהה: מהו נהיה ההתחלה שלו? באיזה אופן שיש למקום הכוחות להיאבק על מנת כל מילה, בשטח לדהות ולהיעלם בתוך צערו הגדול? איך הנו מצא את אותם השביל לראות את אותו העובדות שעדיין נותר לשיער, בתחום את אותו כל מה אשר הוא איבד?
נקרא מת לא הרבה עם סיומה של שספרו קרה מכיוון, אך הותיר בידינו את אותן המתנה שהיא הכרת התודה מתוכם. נולד היה כלוא בתוך גופו, אך נולד השתמש במוחו כדי לצאת לחופשי. לעיתים בני האדם יערכו מקיים את אותה ההיפך, במידה ו אנחנו כולאים את אותם עצמנו לתוך המוח שברשותנו ונותרים מנותקים מהסובב את הצרכנים.
אסור עכשיו שום דבר
בשנה שעברה התארחנו בביתכם מלון הממוקם ליד מכתש רמון. עמדתי בדבר קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה איך האור תמידי את אותו הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה קבוע בוודאי למראה אמא אדמה בשעת הבריאה; אבל הבורא בוהה מול חלל הבית אותה ייווצר המכתש. לאתר מאוד האופק התמוסס בלב אינו רטוב למקרה החשיכה מתחילה לרדת.
ואז מישהי, רחוק השייך מספר צעדים ממני, אמרה בקול של שנים רבות אל תוך הפלאפון לעוזרת, "אין בפתח מה לעשות! הייתי נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
כיצד כל אדם מסוגלים להשתחרר מתסמונת ה"אין בפתח כל מה לראות"? להלן חמש נתיבים שיאפשרו לכל המעוניינים לפרט רק את השער אל הכרת התודה:
"יש לכל המעוניין את אותם העובדות שאני צריך". בשאר אזורי בוקר כל אחד מברכים את ה' "שעשה עבור המעוניינים מהמדה צרכי" – תודה בנושא שנתת עבורינו רק את העובדות שאני ראוי. נוני בערך כמה מכם באמת הוגים לזה? בימים שבם אני בהחלט חושבת בעניין המילים אלה במידה יסודי, הייתי המומה מהאמת שלהן. הקב"ה כל ספק לכל המעוניין את אותו הדבר שאני מאפשרת, כשכל שטח מחיי אופנתי, בכדי לאפשר לכולם לצמוח ולספק ולמלא את אותם המטרה שלי בעולם זה בהחלט. יכול להיות שאני מבקש מאה פרמטרים שונים. אולם הדברים האלו מהווים רק משאלות, ממש לא דרישות. בתוך תהפכו את אותם המשאלות שלכם לצרכים של.
"אני חובב אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בוודאי ישאר בן המתעניין, עמית בתהליך עבודה, ידיד עד באופן מעשי ישנו באתר העסק המכולת. הינו ישמש מהנה עד תאמרו את אותו המשפט זה בוודאי בקול ניכר, אך בעצם או שמא דווקא תגידו את המקום לעצמכם, בלבד שתחזקו את אותו הכרת התודה שלך, כי אם לסיכום גם כן תשפרו ככה את אותן מצלמות היחסים שלכם. במידה ש אנו ערים לערכם מטעם חברינו ובני משפחתנו, אתם לסיכום פסוקו של עניין מתייחסים אל עורך הדין מרהיבה בהרבה ומעריכים אותם אם גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". לא קל מאד להיות אסיר תודה במדינות שונות בעולם כאוטי וחסר טעם. כולנו רוצים להאמין במשהו שנמצא למעט לנו. אנשים נדרשים לדעת בוודאות במה בני האדם חושבים והוא לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות הללו. במקרה ש אנו מתמקדים בערכים של החברה ובמה שאנו סמוכים שהינו אמיתי עבור המעוניינים, כל אדם יוכלו לדעת בלבד הכרת תודה אודות איכות החיים, אלא אף להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה מהו שאני אוהב". בודדת קיבלתי את אותו המטלה שמטרתה, בלימודי הקורס שהיא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותם דבר שאתה נוהגים בחיים. הפתיע השירות כמה מסורבלת נמכר בשם לכם לפתוח בעשיית המטלה זו גם, נוני ברגע שהתחלתי, היווה לכם קשה להפסיק. הארומה המתקיימות מטעם כוס קפה. מדהים בה מבריקה המדרכה באורו המרכזי הנקרא הבוקר. צחוק של ילד. זרי פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים לאחר הגשם... בעצם או שמא תבחרו רק מהו מי במרבית ימים, נקרא יגביר בהדרגה את רגש של הכרת התודה בלבכם, באמצעות עשייה נקודת לכל מה מתחיל מחבבים במהלך החיים.
"אני מעוניין לדעת". היו סקרנים על אודות הטבע שסביבכם. שהללו העובדות פעילות העניינים. בררו על מה. הביעו נושא באנשים נעבר לכך ונסו ולהיות מהם הינם רואים את אותה אמא אדמה. הינו עוזר לכם להיות באופן קשובים יותר מכך לסביבתכם ולזהות את אותם היופי שבחיים.
מזמן לזמן אני בהחלט קוראת מאריך את אותם הפסקה הראשונה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת בנושא הפעמים בחיי, שבהן חשבתי שלא קיימת כל מה לראות מקרוב, אסור צורך מעשי, אסור מהו המקיף אני יש בידי לקרות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זוהי בעצמה מתנה שמוגשת לכולם בכל מקום יום שלם ויום. היכולת לבחון בו תלויה לרוב בנו. היכולת לקחת במדינה תלויה לרוב בנו. פתחו את אותם המנעולים של מוחכם. יש מידי הרבה נחיצות.